שאלת חוקיותו של צו ארנונה אינה בסמכות ועדת הערר וביהמ"ש לענינים מינהליים

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ש' ברלינר) בו נדחה ערעור מינהלי של המבקשים על החלטת ועדת הערר של עיריית טירת הכרמל (להלן: ועדת הערר).

העובדות

1.        המבקשת 1 מנהלת מכון רישוי לרכב בטירת הכרמל. המבקש 2 הוא בעל המניות של המבקשת 1. המבקשים חולקים על חיוב ארנונה שהוטל עליהם בתקופה שבין השנים 2007-2001, ועד בכלל. המבקשים הגישו למשיב השגות על שומת הארנונה ואלה נדחו. משכך הגישו המבקשים לועדת הערר, ערר על החלטות המשיב.

2.       החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 9.5.2006. הוועדה קבעה כי נוכח הסכמת הצדדים למינוי מודד אשר על פי מדידתו יקבע גודל השטח לצורך תשלום הארנונה, נמצא כי השטח לחיוב בארנונה כולל 1520.98 מ"ר שטח בנוי ו-1036.69 מ"ר שטח קרקע תפוסה, בתוספת קרקע צמודה בשטח של 1113.63 מ"ר.

3.       נוכח העובדה כי ועדת הערר התייחסה בהחלטתה רק לשאלת היקף שטחם של המבקשים, הגישו המבקשים ערעור מינהלי לבית המשפט לענינים מינהליים בחיפה. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת בר זיו, הגיעו הצדדים להסכמה כי הדיון יוחזר לועדת הערר. בית המשפט קבע כי הוועדה תקיים דיון מחודש בערר, תשמע את כל טענות הצדדים ותיתן החלטה מנומקת. עוד קבע בית המשפט כי ועדת הערר לא תידרש לדון בתעריף הארנונה עצמו, וזאת נוכח הצהרתו של בא כוח המבקשים כי הוא אינו תוקף את התעריף אלא את אופן החישוב (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2007).

4.       לאור החלטת בית המשפט התכנסה ועדת הערר ושמעה את טענות הצדדים. הוחלט כי הוועדה תערוך ביקור בשטח יחד עם נציגי הצדדים. לאחר הביקור בשטח ניתנה החלטתה השנייה של ועדת הערר. בהחלטה נקבע כי לעניין הבקשה למחיקת המבקש 2, שהוא בעל המניות, אין מקום לדון בנושא מאחר והערר הוגש על ידי המבקשת 1 ולא על ידי המבקש 2. עוד נקבע כי לעניין קביעת תעריפי ארנונה, ועדת הערר אינה נדרשת לחישובים שכן אין הדבר בסמכותה. אשר לטענה בדבר חוסר סמכות של הוועדה לדון בערר משנת 2005, קבעה ועדת הערר כי התנהלו דיונים רבים בנושא ולאורך כל הדיונים היתה הסכמה כי העררים יידונו לגבי השנים 2005-2000. הוועדה קיבלה את קביעת המודד אשר קבע כי גודלו של השטח הבנוי הינו 1520.98 מ"ר. עוד הוסיפה הוועדה כי כל המעברים הנמצאים בשטחה של המבקשת 1, אינם משמשים שטח ציבורי אלא מהווים חלק אינטגראלי משטח המבקשים, ונמצאים בשליטתם ובאחריותם הבלעדית. לפיכך, גם בעניין זה קיבלה הוועדה את עמדת המודד אשר קבע כי שטח הקרקע התפוסה הינו 1036.69 מ"ר. אשר למחלוקת בדבר שטח הכורכר הצמוד למכון הרישוי, המשמש חנייה לרכבים הבאים לקבל שירות במכון הרישוי, קבעה הוועדה כי מדובר בשטח המשמש באופן קבוע את המבקשים ולפיכך גם בעניין זה קיבלה ועדת הערר את קביעתו של המודד בדבר גודל הקרקע הצמודה, שהוא 1113.63 מ"ר.

פסק הדין של בית המשפט לענינים מינהליים

5.       גם על החלטה זו של ועדת הערר הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים, ובית המשפט (כב' השופט ש' ברלינר) דחה את הערעור ברובו. הערעור התקבל בנוגע לחיוב בעד קרקע תפוסה בשטח של 1,113 מ"ר, וזאת לאור ההסכמה שהושגה בין הצדדים כי לא תבוא דרישה מצד המשיב לתשלום ארנונה לאורך כל התקופה, וכי חשבון הארנונה ויתרת חיובם של המבקשים יתוקנו כנדרש. גם לגבי המעברים בין המבנים ובתי העסק השונים שבתחום המכון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה החיוב כלפי המבקשים יוטל כנדרש לגבי קרקע תפוסה, לפיכך קבע בית המשפט כי הערעור בעניין זה נדחה.

6.       בית המשפט ציין כי המחלוקת שנשארה בין הצדדים היא לגבי החיוב בארנונה עבור מכון הרישוי עצמו. בעניין זה נקבע כי אותם מבנים שהמבקשים טענו כי הם חלק ממכון הרישוי, מתאימים להגדרה של "מוסך" שכן הם מיועדים לביצוע תיקונים בכלי רכב. ואולם, בית המשפט קבע כי אף אם אותם חלקים במכון אינם מהווים מוסכים אין לכך השפעה מאחר ועל פי צו הארנונה התעריף של מכון רישוי שונה מזה של מוסכים רק עד לשטח של 250 מ"ר. מעבר לשטח זה, התעריף הוא אותו התעריף שנקבע למוסך. נקבע כי ההפניה בצו הארנונה למוסכים בקביעת תעריף הארנונה למכון רישוי היא לצורך הבהרה בלבד. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שמשרד התחבורה מעלה דרישות שונות לגבי מכון רישוי אינה משפיעה על החיוב בארנונה, המדורג על פי היקפי השטח, כאמור בצו הארנונה. לפיכך דחה בית המשפט את הערעור בעניין זה.

7.       בית המשפט אף דחה את ניסיונם של המבקשים להציג את מכון הרישוי כגוף הפועל ללא כוונת רווח ונקבע כי מכון הרישוי הוא עסק לכל דבר, הפועל להשגת רווח וכי לטענות אלה אין כל השפעה על החיוב בארנונה.

8.       לבסוף ציין בית המשפט כי הוא אינו נדרש להכריע כעת בטענת המבקש 2 לפיה אין לצרפו כצד חייב בארנונה, וזאת לאור הצהרתו כי המבקשת 1 תשלם את הסכום שיידרש בהתאם לפסק הדין. נקבע כי אם העניין ידרוש הכרעה, תוגש על כך בקשה מתאימה בעתיד.

9.       על פסק הדין של בית המשפט לענינים מינהליים הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

טענת המבקשים בבקשה

10.     המבקשים טוענים כי עיקר טעותה של הוועדה, אשר לא תוקנה בפסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים, נעוץ בהתעלמותה מן הטיעונים הרבים וההוכחות לכך שרובו של שטח המבקשים הינו בגדר מכון רישוי ולא מוסך. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בכל מכון רישוי ימצאו שירותי עזר המאפשרים לבעלי כלי רכב לתקן באופן מיידי ליקויים המתגלים בבדיקה, אולם שימושים אלה הם טפלים לקיומו של מכון הרישוי ואין להם קיום עצמאי. המבקשים מציינים כי גם המודד שביקר בנכס מצא כי מרבית השטח משמש את מכון הרישוי. נטען כי יש לחייב בארנונה בהתאם לייעוד החוקי והמעשי של המקרקעין, כאשר השימוש הפוטנציאלי אינו יכול להוות מרכיב בכל הקשור לסיווג המקרקעין.

          11.     בנוסף, תוקפים המבקשים את חוקיותו של צו הארנונה. על פי הנטען, צו הארנונה סותר הן את חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 והן את ההלכה הפסוקה. על פי הנטען המשיב חרג מהסמכות שהוענקה לו על פי סעיף 8 לחוק ההסדרים כאשר ביצע "פיצול מלאכותי" של מכון הרישוי, בצו הארנונה, שתוצאתו הטלת תעריף מדורג. המבקשים טוענים כי על פי סעיף 8 לחוק ההסדרים, הארנונה תחושב לפי השימוש שנעשה באותו נכס. נטען כי יש לראות את עסקם של המבקשים, כולו, כמכון רישוי וכך גם לעניין הארנונה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי כאשר קובעים שטח ומסווגים אותו למטרות מיסוי, יש להתחשב באופן מוחלט בהוראת הדין המחייבת את העוסק, כאשר במקרה שלפנינו מדובר במכון לרישוי רכב, ואין המשיב יכול להפריד או לחלק את שטח מכון הרישוי הנדרש על ידי משרד התחבורה, כרצונו החופשי ובמטרה להעלות את תקבולי הארנונה. עוד טוענים המבקשים כי קיימת סתירה בדרישות השלטון המקומי כלפיהם, כאשר מחד הם מנועים מלעשות שימוש במרבית השטחים שבחזקתם כמוסך מאחר ומדובר במכון רישוי, ומאידך הם מחויבים לשלם ארנונה בגין הנכס לפי סיווג של "מוסך". לטענתם על העירייה לחשב תעריף אחיד של שטח מכון הרישוי ולהתחשב במטרותיו הציבוריות וברווחיו של מכון הרישוי בעת קביעת תעריף הארנונה. על פי הנטען פרשנות צו הארנונה מובילה במקרה של המבקשים למצב בו על 90% משטחם (שגודלו כאמור 2.5 דונם) משולמת ארנונה לפי תעריף הקבוע למוסך.

          12.     המבקשים מוסיפים וטוענים כי המשיב מעניק הנחות בארנונה על פי שיקולים ואינטרסים אישיים. נטען כי המבקשים הינם בעלי מכון הרישוי היחידי בשטח טירת הכרמל אך את ההנחות המיועדות למכון רישוי מעניק המשיב גם לגורמים אחרים שאינם בגדר מכון רישוי. המבקשים טוענים כי המשיב קבע את גדרי ההנחה (עד 250 מ"ר) שלא על פי הדין הדורש כי שטחו של מכון רישוי יהיה 2,500 מ"ר. קביעת גדרי ההנחה נעשתה, על פי הנטען, לפי חישוב של שטחו הכולל של אחד המוסכים בעיר, הזוכה שלא כדין, להנחת "מכון רישוי".

          13.     עוד טוענים המבקשים כי במשך השנים הגישו השגות למשיב מאחר ולטענתם שומות הארנונה שנשלחו היו מופרזות, אולם ההשגות נדחו והמבקשים הגישו עררים על החלטות המשיב. על פי הנטען במשך שנים נמנעה ועדת הערר מלדון בעררים של המבקשים ורק בשנת 2005 זומנו המבקשים לועדת הערר, ובשל העיכוב, הדיון בוועדה התקיים במאוחד ביחס לשנים 2007-2001. המבקשים טוענים כי בשל העיכוב בדיון בעניינם נפגע מכון הרישוי כעסק, ותוצאת פסק הדין עלולה להוביל לפשיטת רגל של המבקשים ולפיטורי עובדים.

          14.     לבסוף נטען כי שגה בית המשפט כאשר דחה את הערעור וזאת לאחר שהוועדה ששבה ודנה בעניינם לא תיקנה את אותם פגמים אשר על פי הנטען, בית המשפט בפסק דינו הראשון הורה לתקנם. המבקשים טוענים כי פסק הדין השני של בית המשפט פוגע ביציבות המשפטית כאשר במצב עובדתי זהה מתקבלים שני פסקי דין שונים על ידי שני שופטים שונים. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט לא נדרש ולא התייחס לרבות מטענותיהם, ולא הכריע בהן כלל. נטען כי בית המשפט אינו נימק מדוע סבר כי הדין במקרה הנוכחי הוא דווקא עם המשיב, ומשכך, נטען כי פסק דינו של בית המשפט אינו עומד בחובת ההנמקה הקבועה בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

דיון והכרעה